במקרה של אי בהירות בפס"ד, לא יוכל ראש ההוצל"פ להתערב בפרשנותו- דחיית בר"ע

           המשיבים הינם יורשיו של עזבון המנוח משה יהודה ז"ל, משיב מס' 9 (להלן: משה יהודה). המבקשים הינם יורשיו של עיזבון המנוח יצחק מרקין ז"ל (להלן: יצחק מרקין). בשנת 1963 נחתם חוזה שכירות בין יצחק מרקין, שהיה בעליו של שטח בן 500 מ"ר, בחלקה 27 שבגוש 6356, המצוי כיום באזור התעשייה "סגולה" בפתח-תקוה (להלן: השטח או המקרקעין) כמשכיר ובין משה יהודה כשוכר. חוזה שכירות זה נחתם לתקופה בת שנה אחת, והוארך ביום 28.10.1964 לתקופה של שנה נוספת.

           ביום 24.11.1965 חתמו משה יהודה ויצחק מרקין על חוזה לפיו משה רוכש מיצחק את המקרקעין בתמורה לסך של 10,000 ל"י. מחצית מן החלקה היתה בבעלות מרקין ומחציתה האחרת בבעלות של אחרים. החוזה בין הצדדים נערך לאחר שמשה יהודה החזיק בשטח כשוכר במשך שנתיים. אין חולק שמשה יהודה מחזיק בשטח המריבה ואין חולק שהמקרקעין לא נרשמו של שמו.

           ביום 29.3.1990 הודיעה הועדה המקומית לתכנון ולבניה פתח-תקוה על הפקעת 6060 מ"ר מתוך כלל החלקה, ועל הפקעת 1560 מ"ר נוספים ביום 15.4.1992. לאחר ביצוע ההפקעה נערכה חלוקה מחדש (פרצלציה) בחלקה האמורה, ומרקין נרשם כבעליהם של חלקות 63, 64 ו-69 בגוש 6356. בעקבות זאת, נפלה מחלוקת בין יצחק מרקין למשה יהודה בשאלת חבותו של מרקין לפצות את משה יהודה על הפקעת השטח שנמכר לו. לאמור, האם ההפקעה תבוצע משטחו של מרקין בלבד, שכן השטח המופקע לא כלל את המקרקעין שנמכרו למשה יהודה או שמא תבוצע גם באופן יחסי (40%) משטחו של משה יהודה.

           סוגיה זו הובאה לפתחו של בית משפט זה בע"א 5628/99 מרקין נ' משה, פד"י נז (1) 14 (2002), ובו נקבע כי ההפקעה משפיעה באופן יחסי גם על זכויות משה יהודה. הצדדים הוסיפו וניהלו ביניהם הליכים שונים, אשר תכליתם סילוק ידם של המשיבים מהשטח החורג משטח המקרקעין שנמכרו, בניכוי ההפקעה.

           ביום 31.12.2002 הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"א 1809/01), לפיו יפעלו המשיבים לפינוי וסילוק ידם מהשטח שנקבע על ידי הצדדים על פי תשריט שהוגש לבית משפט השלום בפתח-תקוה (ת"א 1086/97) וזאת בתוך שבעה חודשים. בשל חשיבתו לענייננו, תובא להלן  לשון הסכמת הצדדים:

"1.  יינתן צו לפינוי וסילוק יד של המשיבים מן השטח אליו פלשו, היינו מכל השטח שאינו בתחום השטח הצהוב, המפורט בתשריט ת/2, כפי שנקבע בפסק דינה של כב' השופטת דסקין בתיק בית משפט השלום. מוסכם כי בחלק מהשטח הצהוב (בשטח של 114.5 מ"ר) המהווה חלק מן ההפקעה שבוצעה, גם בשטח זה יפנו המשיבים את ידם, שכן המדובר בשטח ציבורי.

2.  הפינוי יבוצע במועד שיקבע על ידי בית המשפט לפי שיקול דעתו הבלעדי. כמו כן יקבע בית המשפט סנקציה במקרה של אי פינוי במועד, בהתאם לשיקול דעתו".

           במהלך חודש יולי 2003 פעלו המשיבים להוצאת מיטלטליהם מהשטח המדובר, אך משהתבקשו להרוס את המבנים שבשטח טענו, כי הסכמתם למתן "צו לפינוי וסילוק יד", לא כללה הריסת מבנים, אלא אך ורק הוצאת מיטלטלין. במקביל הגישו המשיבים לראש ההוצאה לפועל בקשה בטענת "פרעתי" ולפיה פסק הדין שניתן בעניינם חייב אותם לפנות את השטח אך לא חייב אותם להרוס את המבנים הבנויים עליו.

           ביום 5.9.2005 ניתנה החלטת ראש ההוצאה לפועל (כבוד הרשמת ו' שוורץ). מלשון ההחלטה עולה, כי המשיבים פינו את השטח שהיה עליהם לפנות, אך כל עוד עומדים המבנים על מכונם והריסותיהם לא סולקו משטחם של הזוכים - לא השלימו המשיבים את פסק הדין.

           על החלטתה של ראש ההוצאה לפועל הגישו המשיבים ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"א 3155/05).

           בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת י' שטופמן) קיבל את הערעור בקובעו כי קביעת ראש ההוצאה לפועל בדבר ההריסה, אינה נתונה לסמכותה, בהיותה חורגת מתחומי הפרשנות שראש ההוצאה לפועל רשאי ליתן לפסק דין.

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי ראש ההוצאה לפועל חרגה מסמכותה. לטענתם בפסק הדין החלוט אין כל חוסר בהירות שכן הוא נותן תוקף להסכם פשרה אליו הגיעו הצדדים. אומד דעת הצדדים בהסכם הפשרה היה כי פינוי וסילוק יד המשיבים מהשטח שאליו פלשו כולל הריסת מבנים לא חוקיים וסילוקם מהשטח שאליו פלשו.

           מנגד טוענים המשיבים כי אין בבקשה שאלה בעלת חשיבות חוקתית או כזו היכולה לתרום לאחידותה של ההלכה, או שיש בבקשה חשיבות ציבורית החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת. לגופו של עניין טוענים המשיבים כי הן מנוסח הסכם הפשרה והן מנוסח פסק הדין עולה ששום צד לא ראה בפעולת ההריסה חלק מפסק הדין.

           דין בקשת רשות הערעור להידחות.

           כידוע, הכלל הנוהג הינו  כי הרשות לערעור שני  אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים. במקרה דנן, בקשת רשות הערעור אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו, והשאלה היחידה הינה הפרשנות שיש ליתן להסכמת הצדדים. משכך, המבקשים לא הראו מדוע קיימת כל עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982). מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

           מעבר לדרוש יוער, כי דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין. היקף סמכותו של ראש ההוצאה לפועל מצומצם לאכיפת ביצועו של פסק הדין ולא לפרשנותו (ראו ע"א 347/71 סנסור נ' הקונסוליה הכללית של יוון, פ"ד כו(2), 328, 334-335 (1972)). כן קובעת ההלכה כי על ראש ההוצאה לפועל לפעול על פי האמור בפסק הדין כפשוטו והוא איננו רשאי למלא את החסר בפסק הדין על דעת עצמו. עיקרון זה תקף אף כאשר מדובר בפסק דין הניתן על פי הסכם פשרה (ראו בג"צ 389/67 תרשיש נ' יושב ראש משרד ההוצאה לפועל נתניה, פ"ד כ"ב(1) 258 (1968)).

           בהתאם, כאשר קיימת אי בהירות באשר לתוכנו של פסק הדין המבוצע, הרי שהערכאה הראויה ליתן הבהרה לפסק הדין, על פי הצורך, איננה ראש ההוצאה לפועל, אלא בית המשפט המוסמך. אכן, לעיתים, נדרש ראש ההוצאה לפועל לאכוף פסק דין הניתן לפרשנויות שונות, או שתוכנו אינו ברור די הצורך. לשם כך מוסמך ראש ההוצאה לפועל, מכוח סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, לפנות בכתב אל בית המשפט אשר נתן את פסק הדין, בבקשה להבהרה, וכך היה על ראש ההוצאה לפועל לפעול גם במקרה זה. משכך, צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי לא ניתן היה "לקרוא" מתוך פסק הדין סעד של הריסה, שלא נקבע בו מפורשות, ויש לקבל את טענת "פרעתי" שבפי המשיבים.

           אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

           המבקשים ישאו בשכר טרחת עורך דינם של המשיבים בסך 5,000 ש"ח.